נסיכות בני דוד חרלפ

משפחת חרלפ : עבר , הווה ועתיד

הרב חרלפ על פרשת השבוע מפי נינו הרב יעקב משה זק"ש

פרשת ויקרא

אהבת ד' לברואיו

ויקרא אל משה וידבר ד' אליו וגו' (א, א) "לכל דברות ולכל אמירות ולכל ציווים קדמה קריאה לשון חבה". (רש"י).
היינו שכמו האב המשתעשע עם בנו הקטן, מדבר עמו כלשונו והשגתו, כן הקב"ה מצד גודל אהבתו לבניו כשרוצה לדבר עמהם, הרי הוא מצמצם את עצמו, כביכול, ללמדם להועיל על פי מושגיהם, וזהו מה שנאמר: "ויקרא אל משה", ולא נאמר: "ויקרא ד' אל משה", וגם נכתב "ויקרא" עם אל"ף זעירא, להורות שהעלים וצמצם את עצמו, כדי לדבר עם בשר ודם, וזאת היא החבה.
אולם, הדיבור אף על פי שגם הוא היה ע"י צמצום, בכל זאת היתה כלולה בו גם ההרחבה הבלתי מצומצמת, וזאת היא אחת מפלאי התורה, שעם צמצומה יש בה הכל, הענוה והגדלות כאחת הן, "כל מקום שאתה מוצא גבורתו של הקב"ה, אתה מוצא ענותנותו" (מגילה לא, א), לא כמו האב לבנו והרב לתלמידו שבשעה שמורידים את עצמם, אינם בגדלותם האמתית, אלא גם אז הקב"ה הוא בגדולתו ובענותנותו, שני הפכים בנושא אחד ואין סתירה ביניהם.
(גאון ישראל וקדושו מרן יעקב משה חרל"פ זצ"ל - מי מרום ח"ה נימוקי המקראות).
*
ושחט את בן הבקר לפני ה' והקריבו בני אהרן הכהנים את הדם (א, ה)
הרי בשחיטה לא הקפידה התורה על כהן, ורק בהקרבה (קבלה) נאמר בני אהרן הכהנים, מכאן ששחיטה כשרה גם בזר (יומא כז, א), וכן אמרו (ברכות לא, ב) על מה שנאמר (שמואל-א א, כה) "וישחטו את הפר ויביאו את הנער אל עלי" - "משום דוישחטו את הפר הביאו את הנער אל עלי? - אלא אמר להם עלי: קראו כהן ליתי ולשחוט - אמר להו (שמואל) וכו' שחיטה בזר כשרה וגו' אמר ליה (עלי לשמואל) וכו' מורה הלכה בפני רבך את וכו' חייב מיתה, אתיא חנה וקא צווחה קמיה, אני האשה הניצבת עמכה בזה". ולא ברור מה היתה תשובתה של חנה לעצם הענין?
והנה למעלה בברכות שם אמרו "אני האשה הניצבת עמכה בזה, אמר ר' יהושע בן לוי, מכאן שאסור ליישב בתוך ארבע אמות של תפילה", שכן משמעות הפסוק "הניצבת עמכה" שאף עלי עמד (רש"י). ומכאן היתה תשובתה: שכן נראה בטעמה של הלכה זו, שאסור לישב בתוך ארבע אמות של תפילה, שרבי יהושע בן לוי עצמו אמר (ברכות כו, ב) "תפלות כנגד תמידין תקנום", ואם כן כל העומד בתפילה הרי הוא כאלו מקריב קרבן בעזרה, (שהרי מחוץ לעזרה אסור להקריב ויקרא יז, ג-ד), נמצא שמקום התפילה הוא עזרה, והרי אמרו (יומא כה, א) "אין ישיבה בעזרה". אבל כל זה אינו שייך אלא במי שכשר לעבודת הקרבנות, ואם כן למה עמד עלי על יד חנה כשעמדה בתפילתה, הרי אשה פסולה לעבודה? אלא ודאי שגם מקום תפילתה הוא כעזרה, לפי שכשרה לשחוט (זבחים לא, ב). וזו היתה תשובתה לעלי: "אני האשה הניצבת עמכה בזה", ואם כן אתה בעצמך פסקת להלכה שבשחיטה אין צורך בכהן, ונהגת ככה, ושכחת. והרי זה דומה להוראה פשוטה לכל, שאין בה משום מורה הלכה בפני רבו (ראה שו"ע יו"ד סימן רמב סעיף ח).
ומצאתי סמך לזה שד' אמות של מתפלל הן כעזרה ולכן אסור לישב בהן, כמו שאין ישיבה בעזרה, ממה שאמרו בברכות (טו, א) "א"ר חייא בר אבא א"ר יוחנן כל הנפנה ונוטל ידיו ומניח תפילין וקורא ק"ש ומתפלל מעלה עליו הכתוב כאלו בנה מזבח והקריב עליו קרבן וכו".
עוד מצאתי בתשוה"ג אוצה"ג ברכות חה"ת סימן קצ כעין מה שכתבתי וז"ל: "כשיעמוד אדם להתפלל אסור לאחר לישב בצד ארבע אמות סמוך לזה המתפלל, לפי שמקום שכינה הוא".
ויתכן כי כל עיקר חיוב העמידה למתפלל עצמו, הוא גם כן מטעם זה, שאין ישיבה בעזרה, או משום שכל שירות הוא בעמידה כמו שנאמר "לעמוד לשרת" (דברים יח, ה), ראה סוטה (לח, א).
(חתנא דבי נשיאה הגאון הגדול רבי מרדכי יהודה ליב זק"ש זצ"ל – מילי דמרדכי פרשת מרדכי).

WCAG 2.0 (Level AA) דפי הנגישות באתרי 022 נבנו בהתאם לתקן נגישות WCAG 2.0 - AA