נסיכות בני דוד חרלפ

משפחת חרלפ : עבר , הווה ועתיד

הרב חרלפ על פרשת השבוע מפי נינו הרב יעקב משה זק"ש

פרשת בהר

תכונות האדם – מעלת ארץ ישראל – מעלת האדם על הבהמה


ולא תונו איש את עמיתו ויראת מאלקיך כי אני ד אלקיכם (כה, יז)
הנה כמו שמצינו בבעלי חיים שיש בהם תכונה של כוונה להזיק מבלי שיהיה להם רווח מזה, כן גם האדם יש בו תכונה כזאת שרוצה להזיק לזולתו, מבלי שתהיה לו שום תועלת מזה, וכשם שיש לו רצון לעצם הטוב, כן יש לו רצון לעצם הרע. ואם אמנם הכח הזה אינו ניכר אצל האדם, וגם הוא בעצמו אינו מרגיש בו, אין זה אלא מחמת רוב מהירותו שעובר ומתעלם כהרף עין, אבל כשיבדוק את עצמו בדיקה יסודית "בחורין ובסדקין", ימצא שהכח הזה מושרש בקרבו. אולם בזמן שאין האדם מתבונן על תכונותיו ומדותיו, אז יכול להטעות את עצמו ולחשוב שאינו מכוין כלל לחבל וכל כוונתו אך לטובה, ולתקון, וזה עצמו גורם לו שיחבל ויזיק לזולתו, שכן תכונתו הרעה היא שמסייעת לו בזה.
וכדי להפטר מן התכונה הרעה הזאת, ישנה רק עצה אחת ויחידה, והיא היראה והפחד מפני ד', שכן היראה והפחד מפיגים כל רצון בלתי טהור וכל מדה בלתי נכונה איזו שהיא, וכמו שאנו רואים בחוש שכאשר בא לאדם איזה פחד מתבטלים ממנו כל רצונותיו ומגמותיו והיו כלא היו.
זהו "ולא תונו איש את עמיתו - ויראת מאלקיך", היינו שעל ידי זה שתתמלאו ביראה ופחד מפני ד' ועוזו והדר גאונו, יתבטלו מכם כל המדות הרעות, וכל התכונה שלכם תהיה באמת רק לטובה ולברכה.
וכי תאמרו מה נאכל בשנה השביעת הן לא נזרע ולא נאסף את תבואתנו. וצויתי את ברכתי וגו' (כה, כ-כא)
אף שהיה אפשר להביא מחו"ל, זאת היא גדולתה של הארץ שאינה זקוקה כלל לחו"ל והכל מכיפיה מיבריך, מפירות ותבואה שגדלו בארץ.
וצויתי את ברכתי לכם בשנה הששית ועשת את התבואה לשלש השנים (כה, כא)
ארץ ישראל בתכונתה הטבעית אינה זקוקה לשום עבודה, כחרישה וזריעה זמירה וקצירה וכדומה, כי מעצמה יכולה לגדל את הכל, אלא שמצד קללת הארץ על ידי חטא עץ הדעת נפלה ממדריגתה והיא דומה לשאר ארצות, והאות על התכונה הטבעית של הארץ היא מצות השביעית שעל ידה מתגלה ברכתה האמתית שנוצרה הארץ עמה - בשנה הששית.
(גאון ישראל וקדושו מרן יעקב משה חרל"פ זצ"ל - מי מרום ח"ה נימוקי המקראות).
*
והיתה שבת הארץ לכם לאכלה לך ולעבדך - ולבהמתך ולחיה אשר בארצך תהיה כל תבואתה לאכל (כה, ו-ז)
הקדימה התורה אכילת אדם לאכילת בהמה וחיה. וכן הוא בפרשת נח (בראשית ו, כא): "והיה לך ולהם לאכלה", ואילו בפרשת עקב (דברים יא, טו): "ונתתי עשב בשדך לבהמתך ואכלת ושבעת", אכילת בהמה קודמת לאדם - ועל זה אמרו חז"ל (ברכות מ, א) שאסור לאדם לאכול קודם שיתן מאכל לבהמתו, שנאמר ונתתי עשב בשדך לבהמתך, והדר ואכלת ושבעת.
והביאור בזה על פי מה שהביא בעל מגן אברהם (סימן קסז ס"ק יח) בשם ספר חסידים שבשתייה אדם קודם לבהמה, שכן נאמר (בראשית כד, מו): "שתה וגם גמליך אשקה". והטעם בזה נראה, שבאמת האדם קודם לבהמה, שהוא מבחר היצירה, אלא שבאכילה, שמעלת האדם מורגשת בזה שהוא אוכל בשר ודגים וכל מטעמים, ואילו הבהמה אוכלת עשב השדה, דין הוא שנקדימנה לאדם: "ונתתי עשב בשדך לבהמתך", ואח"כ "ואכלת ושבעת". אבל בשתייה שהאדם והבהמה שוים בה, ששניהם שותים מים, האדם קודם. ומזה יש ללמוד, שגם באכילה במקום שאין הבדל בין האדם לבהמה - האדם קודם.
ובזה תתיישב הסתירה הנ"ל, שהרי בתיבת נח עדיין נתקיים האיסור על האדם לאכול בשר (ראה בראשית א, כט, וט, ג, וסנהדרין נט, ב), ואם כן שוה האדם לבהמה. וכן בענין שביעית, שאף על פי שאין מאכילין לבהמה מאכל אדם, אבל אם הלכה הבהמה מאליה לתחת התאנה ואוכלת בתאנים וכו', אין מחייבין אותו להחזירה, משום שנאמר ולבהמתך ולחיה אשר בארצך תהיה כל תבואתה לאכול (תוספתא שביעית פ"ה, הי"ג) - אם כן הבהמה שוה לאדם. באלו וכיוצא בהם קודמת אכילת אדם לבהמה, כמו בשתייה.
והוסיף חתני הרב חיים פרדס (שליט"א) [זצ"ל], מהפסוק הנאמר באליעזר (בראשית כד, לב-לג) "ויתן תבן ומספוא לגמלים - ויושם לפניו לאכל", הרי אכל מטעמים ולכן הקדים תבן ומספוא לגמלים.
(חתנא דבי נשיאה הגאון הגדול רבי מרדכי יהודה ליב זק"ש זצ"ל – מילי דמרדכי פרשת מרדכי).

WCAG 2.0 (Level AA) דפי הנגישות באתרי 022 נבנו בהתאם לתקן נגישות WCAG 2.0 - AA