משפחת חרלפ : עבר , הווה ועתיד
  www.charlap.022.co.il
נסיכות בני דוד חרלפ
יום א', א’ בכסלו תשע”ח
    צור קשר  |  אודות  
מדות
22:20 (09/01/13) יעקב משה זק"ש

ויחזק לב פרעה ולא שמע אלהם כאשר דבר ד' (ז, יג) "ויחזק לב פרעה בחמש מכות הראשונות אין כתיב בהן אלא ויחזק לב פרעה, כיון שבאו חמש מכות ולא שלח, אמר הקב"ה מכאן ואילך אם רצה לשלוח איני מקבל, שכך כתיב בחמש מכות האחרונות ויחזק ד' את לב פרעה". (תנחומא סימן ג). עיין לעיל פסוק ג' ברש"י. וראוי לשים לב על ענין הכבדת הלב של פרעה שהחליף דיבורו עשרת מונים ולא פחד כלל מכל האותות והמופתים שראו עיניו, ואם כי על הכבדת הלב של חמש המכות האחרונות אין להתפלא, שהרי כל זה היה מצד השם שהכביד את לבו, אבל חמש המכות הראשונות שהוא בעצמו הכביד את לבו, איך לא שם לבו לכל מה שראו עיניו ולא פחד מכל ההתראות שהתרה בו משה. אמנם כן, כל זה הוא מפני השחתת המדות וגאותו המדומה של האדם, שכאשר נזקקים אליו לבקש ממנו איזה דבר, מתמלא ביותר בשחץ גאותו ומתאמץ להבליט את ישותו ולהוכיח לעין כל שכולם צריכים לו, ואחרי שכך היה רצון השם שפרעה בעצמו ישלחם ממצרים, - מפני שגזירת השיעבוד היתה לתקופה של ארבע מאות שנה, ומכיון שלא נגמרו אותן השנים, היה צורך שיתרצה פרעה לשלחם - לכן חשב פרעה הרשע שיש לו איזה כח, ולזאת התעקש כדי להראות את כחו, וזהו מכלל שפלות האדם, שגם בדבר שהוא שקר גלוי לכל, ואף הוא בעצמו יודע ומכיר בשקרו, בכל זאת מתפתה ומתברך בלבבו שיש לו איזה כח. (גאון ישראל וקדושו מרן יעקב משה חרל"פ זצ"ל - מי מרום ח"ה נימוקי המקראות). * וידבר משה כן אל בני ישראל ולא שמעו אל משה מקצר רוח ומעבדה קשה (ו, ט) יש להבין למה בפעם הראשונה האמינו, וכאן לא האמינו? ונראה שמשה רבינו היו לו כמה טענות נגד ישראל: א. ראה כי איש מצרי מכה איש עברי מאחיו, כלומר הוציאו מקבוצה של אחים והכה אותו (כן פירש מהרי"ל דיסקין זצ"ל) ואף אחד לא העיז לנקום את נקמת האח מיד מכהו וזה מורה על אבדן הכבוד העצמי ועל הייאוש להשתחרר. ב. ראה בסבלותם, שהתחילו לסבול, להיות סבלנים, ביחס לגלות ולעבדות והסתגלו לכך. ג. אכן נודע הדבר שיש בהם דילטוריא ומזה הסיק מסקנא כי לא יאמינו לו. ונגד זה הראה לו הקב"ה את גודל מעלתם כי שכינתו אתם בתוך טומאותם וכן אמרו חז"ל על הפסוק (שמות א, י) "הבה נתחכמה לו", כלפי מעלה (תנחומא שמות סימן ו), "וישימו עליו מסים" (שם, שם, יא) ולא עליהם שכל המיצר לישראל כאילו נוגע בבת עינו של הקב"ה (חמדת ימים), "ותפתח ותראהו את הילד" (שם ב, ו), "שראתה שכינה עמו" (סוטה יב, ב), "למען ענותו" (שם, א, יא), להקב"ה, וכדברי ר"א הקליר "חנון בידם מעבידים" (הושענות, כהושעת אילים בלוד). הקב"ה השרה שכינתו על הסנה, כי עמו אנכי בצרה (מכילתא דרשב"י, וראה בתוספות סוכה מה, א ד"ה אני "והוא ואני בתוך הגולה והוא אסור באזיקים"), וגם בצרת יחיד הוא אתו וכ"ש בצרת הציבור "בכל צרתם לו צר" "עמו אנכי בצרה" (מכילתא פרשת ואורא) ו"כל המשתף שם שמים בצערו כופלין לו פרנסתו" (ברכות סג, א) ועיין מהרש"א בח"א שם. ואפילו ברשע מישראל היוצא ליהרג אחרי ברור גמור על ידי הסנהדרין וחייב מיתה, שכינה אומרת "קלני מראשי קלני מזרועי" (סנהדרין מו, א), היינו שניכר בתפילין של הקב"ה שכתוב בהם ולתתך עליון, עם סגולה (ברכות ו, א), ועכשיו ניכר בתפילין של יד ושל ראש, כי אין כאן עליון ואין כאן סגולה. וזה היה צריך משה רבינו לראות, מה ערכם של ישראל, וכן צריך כל מנהיג ישראל לדעת עם מי יש לו ענין, וצריך לדעת להעריך את ערכם של ישראל בכל מצבם. ונגד זה שאמר משה רבינו שהם בעלי לה"ר, נתבקש לבקש מישראל שישאלו ממצרים כלי כסף וזהב, ולא היתה חובה ומצוה בזה, אלא בקשה בלבד ובזה נוכח לדעת, כי במשך כשנה לא היה אף אחד משלשת מיליוני נפש בישראל להלשין למצרים, כי הכונה לגזול מהם הכסף והזהב אע"פ שלא היתה מצוה אלא בקשה, ונגד מה שאמר "לא יאמינו" אמר לו הקב"ה ושמעו לקולך ואמנם שמעו. ובזה הראה לו הקב"ה כי עוד לא כבתה הגחלת הפנימית בישראל, דבר שלא רק משה רבינו לא היה יודע, אלא שגם מלאכי מעלה לא ידעו זאת, ולכן כשהכה הקב"ה את הבכורים, לא שלח על ידי מלאך, כי המלאכים לא היו מבחינים בין ישראל למצרים, "כי הללו עובדי עבודה זרה והללו עובדי עבודה זרה" (מדרש תהלים טו) ורק הקב"ה מבחין ביניהם. ודבר זה אמר משה רבינו לישראל וְהוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מתחת סבלות מצרים, ופיוט הקליר נקוב וְהוּצֵאתִי אִתְּכֶם, "כהושעת מאמר וְהוֹצֵאתִי אֶתְכֶם נקוב וְהוּצֵאתִי אִתְּכֶם" (הושענות, כהושעת אלים בלוד), ונקוב היינו מפורש בפה (כמו נוקב שם ה'), ולזה לא האמינו ישראל, שידעו את שפלותם ששכינה איתם, ומה שאמר בפעם הראשונה (שמות ג, יז) "ואומר אַעֲלֶה אֶתְכֶם" ואמרו חז"ל "אֶעֶלֶה אִתְּכֶם" (פסיקתא רבתי הוספה א פרשה ב, ראה תורה שלמה אות רכא רכב). לא אמר כן רק לזקני ישראל, ואילו לעם הראה רק את האותות כמפורש שם. (חתנא דבי נשיאה הגאון הגדול רבי מרדכי יהודה ליב זק"ש זצ"ל – מילי דמרדכי פרשת מרדכי).