משפחת חרלפ : עבר , הווה ועתיד
  www.charlap.022.co.il
נסיכות בני דוד חרלפ
יום א', א’ בכסלו תשע”ח
    צור קשר  |  אודות  
יראת ד' וקנאת סופרים
22:11 (22/11/12) יעקב משה זק"ש

וייקץ יעקב משנתו ויאמר אכן יש ד' במקום הזה ואנכי לא ידעתי (כח, טז) "שאם ידעתי לא ישנתי במקום קדוש כזה". (רש"י). בוא וראה כמה גדול ונשגב הוא ערכה של השגת יראת ד', הרבה יותר ויותר מכל החמדות היותר נפלאות, שהרי אחרי שיעקב אבינו זכה לכל החזון הנפלא הזה, ואחרי שהובטחו לו כל הברכות שנתקיימו בו ובזרעו, ובכל זאת לא שם לבבו לכל זה אלא דאג בעיקר שאילו היה יודע היה מתאפק מצד יראת ד' מלישן במקום הזה, ומי יודע אם בהקיץ היה זוכה לכל המראה הנפלא הלזה, ולא נחה דעתו עליו, עד שהקים מצבה ויצק עליה שמן, וכל זה למה - לפי שגרעין אחד של יראת ד' גדול ונשגב מן הכל, מכל ההבטחות ומכל המראות. מה נורא הדבר הזה למעמיק. (גאון ישראל וקדושו מרן יעקב משה חרל"פ זצ"ל - מי מרום ח"ה נימוקי המקראות). * והאבן הזאת אשר שמתי מצבה יהיה בית אלקים (כח, כב) בילקוט שמעוני (בראשית רמז קיט) הביא בשם פרקי דר' אליעזר וז"ל: "לקח יעקב י"ב אבנים מאבני המזבח שנעקד עליו יצחק אביו ושם אותם מראשותיו" ועוד שם (רמז קכ) הביא בשם פרקי דר' אליעזר וז"ל "ויקח את האבן אשר שם מראשותיו מה עשה הקב"ה ברגל ימינו הטביע עד עמקי תהום, ועשה אותו סניף לארץ, כאדם שהוא עושה סניף לכיפה, לפיכך נקרא אבן שתיה". וזה ידוע כי אבן שתיה היתה בקדש הקדשים, שכן אמרו (ביומא נג, ב) במשנה: "משניטל ארון - אבן היתה שם מימות נביאים ראשונים ושתיה היתה נקראת". ובתוספתא (שם פ"ב הי"ב) מפורש שהארון היה נתון עליה (=על האבן), וכן הוא ברמב"ם (פ"ד מהלכות בית הבחירה ה"א), הרי נתברר כי העקדה היתה במקום קודש הקדשים. וכן מפורש בילקוט "אור האפלה" כ"י (הובא ב"תורה שלמה" פרשת ויצא פכ"ח אות קנח) וז"ל "והאבן הזאת שתהיה האבן בתוך קדש הקדשים" וב"נר השכלים" (תורה שלמה שם). למה זכתה האבן הזה לכך שתהיה בקודש הקדשים ועליה יהיה מונח הארון? אלא שהאבנים התקוטטו, כל אחת אמרה עלי יניח צדיק ראשו, ועשה הקב"ה מכולם אבן אחת. ופלא הוא האיך נעשתה פשרה כזאת, הרי כל אחת אמרה שעליה יניח? אלא שגלוי וידוע לפניו יתברך, שלא היתה כונתן שרק הם ולא אחר, שבאופן זה באמת אין שום תקנה, אלא כוונתם היתה שכל אחת ואחת רצתה שגם היא תזכה לכך, ועל זה בא האיחוד. קנאת סופרים מעין זאת, שהיא לא כקנאה פסולה, שמטרתה לשלול את הזולת ולשאוף לכך שחבירו לא יהיה לו, כשם שהוא אין לו, והיא קנאה כזו שמוציאה את האדם מן העולם, "הקנאה והתאוה והכבוד מוציאין את האדם מן העולם" (אבות פרק ד פרק כא), אלא אדרבה היא קנאת סופרים כשרה והיא קדש קדשים. (חתנא דבי נשיאה הגאון הגדול רבי מרדכי יהודה ליב זק"ש זצ"ל – מילי דמרדכי פרשת מרדכי).