משפחת חרלפ : עבר , הווה ועתיד
  www.charlap.022.co.il
נסיכות בני דוד חרלפ
יום ו', ל’ בתשרי תשע”ח
    צור קשר  |  אודות  
מצורף מאמרו הנרחב של ד"ר יעקב הדני , רב ומחנךבמכללה להכשרת מורים ליפשיץ מתוך דוקטורט שחיבר על משנת הגאולה והציונות המעשית במשנת הרב חרלפ זיע"א . כאן עולה , פורחת ומתיחחדת אישיותו העצמאית והיחודית , בניגוד למה שנחשב לכאורה להיותו כינור שני למשפחת קוק . האם הציונות היא בגדר הציפיה לישועה של הרב חרלפ ?
17:02 (01/09/09) גדעון חרלפ

לד"ר צבי גסטוירט אות ידידות והערכה יעקב הדני הציונות במשנתו של הרב יעקב משה חרל"פ הצפייה לישועה היא הישועה והיתה הצפייה לישועה עצמה עצמיות הישועה והישועה לעצמיות הצפייה (מי מרום י' לא). באתי לדון במאמר זה על מקומו של המושג "ציונות" במשנתו הענפה של אחד מגדולי הרבנים בציונות הדתית עם קום המדינה, הרב יעקב משה חרל"פ (להלן: רימ"ח). בחיפוש רחב בכתביו הרבים העליתי חרס בידי וגברה סקרנותי לפשר הדבר. איגרת ששלח הרימ"ח אל הרב אברהם יצחק הכהן קוק (להלן: הראי"ה) בערב חג השבועות שנת תרע"ה, מעוררת את ענייננו על שני מושגים עיקריים הנדונים בה: הצפייה לישועה והציונות[1]. בטרם נפנה לעיין בה נקדים דברים על הרימ"ח וזמנו. א. דברי רקע הרימ"ח נחשב כתלמיד-חבר של הראי"ה וכעדות בנו יחידו, הרצבי"ה[2]: "איש ברית תורתנו, … בגודל השימוש[3] ויציקת המים… של התלמיד הגדול והמורם … זיקת לב ובשר ונפש ורוח ונשמה". וכעדות הראי"ה עצמו באיגרותיו: "ידידי הרב הגדול בתורה ויראה, טהר לב וזך רעיון[4], כבוד ידידי וחביבי הרב המאור הגדול אוצר תורה ויראת שמים[5] … אוצר חמדה, מלא ברכת ה' סוע"ה (=סיני ועוקר הרים), כקש"ת (כב' קדושת תורתו)[6]." "יקירי, צמיד-רוחי, בשיר נפשי וחבוק נשמתי" וממקורבי הראי"ה נמסר כי קודם פטירתו לחשו שפתיו את המילים: ר' יעקב משה[7]. אולם רימ"ח ברוב ענוותו לא ראה עצמו ראוי להגדרת זיקתו לראי"ה כתלמיד-חבר, כפי שנראה בהמשך. 1. מהיישוב הישן אל דרכו של הראי"ה הרימ"ח נולד בירושלים בכ"ט שבט תרמ"ג (11/12/1883) למשפחת רבנים מיוחסת שמוצאה מפולין, כפי שמעיד גם שם המשפחה המורכב מראשי תבות של "חייא ראש ליהודי פולין"[8]. חייא הוא מבני הדורות הראשונים של המשפחה ועל שמו היא נקראת. בהיות אביו זבולון[9] בן 9 שנים עלה עם הוריו ואחיו לארץ ישראל בשנת תר"י (1850) בעירום ובחוסר כל ותוך חירוף נפש, "וחי חיי דוחק ועוני נורא, אך לא מש מאהלה של תורה", בשמחה גדולה נסעה המשפחה לארץ הקודש. את תלאות המסע, כיסו ההתלהבות והכיסופים הקדושים לציון. ואף מעשה ניסים נקשרו למאורע זה. מאביו קיבל את חינוכו וממנו ספג את דרך ההסתפקות במועט וההתבטלות, כפי שהוא מעיד על עצמו, "וגם הדריכנו ביראת ה' ללכת בדרכי ישרים, לעבוד את ה' באהבה וביראה, ובייחוד במידת הענווה הגדולה מכולן[10]". בילדותו למד רימ"ח אצל ר' יהושע צבי מיכל שפירא[11] שעוד חיזק בו את הכיוון החינוכי של התבטלות עד כדי ריבוי בסיגופים ותעניות על פי תורת הקבלה שאליה הוא מתחיל לחדור. אמו-מרים בת ר' יוסף לייט, ממשפחה שעלתה ארצה מן העיר אמאדור עוד בראשית חידוש הישוב היהודי בארץ ישראל ע"י תלמידי הגר"א. לקרבה זו של משפ' חרל"פ לתלמידי הגר"א ור' חיים מוולוז'ין יש השפעה על דרכו של רימ"ח. עוד בטרם החל ללמוד בקביעות עם אביו, למד בתלמוד תורה "עץ חיים", וכבר בלט אז בבקיאותו ובחריפתו. כך הצטייר גם בעיני הרב שמואל סלנט רבה של ירושלים שנהג לבחון את התלמידים[12]. ר' צבי מיכל שפירא היה אפוא מתרנ"ז (1897) עד פטירתו בתרס"ו (1906) רבו המובהק ומורה דרכו הרוחנית מיום פטירת אביו[13]. להערכתו הגדולה את רבו נתן ביטוי בחוברת שהוציא לזכרו בשנה הראשונה לפטירתו, בשם "צבי לצדיק"[14], שבה גם פירט את תולדותיו ומכתביו. כמו כן טרח על סידור כתביו בהתאם לצוואת רבו והוציאם לאור בשם "ציץ הקודש[15]", הכולל גם דברים בהלכה של רימ"ח בשם "קונטרס אחרון". ואמנם הלך רימ"ח בדרכי רבו ר' צבי מיכל הצדיק והמקובל, בלימוד ובאורחות חיים. בהשראתו עסק בסיגופים וצומות על פי תורת הסוד והתפרסם כבר אז בתפילותיו הארוכות מלאות רגשות הדבקות וההתעמקות, בלימודו הרצוף ללא ביטול זמן, ובמיעוט השינה. בעלותו[16] על משכבו היה נוהג לכרוך חבל מסביב לזרועו שקצהו השני השתלשל מבעד לחלון כדי שהשומר יעורר אותו לתיקון חצות, וכך מדי לילה היה מתאבל על גלות ישראל, גלות השכינה ומקונן על חורבן הבית. את מנהגי האבלות היה מפסיק לקראת שבת שאותה קיבל ליד הכותל המערבי [כך נהג עד תרפ"ט (1929), שעקב המאורעות הייתה סכנה בהליכה לעיר העתיקה.] 2. הפגישה עם הרב קוק: הסיגופים החלישו מאוד את גופו של רימ"ח הצעיר ובהמלצת רופאים נסע ליפו בתחילת קיץ תרס"ד (1904), והיו אלה הימים הראשונים לרב קוק בארץ ישראל כרבה של יפו[17]. בכ"ח באייר (13/5/1904) היה רימ"ח ביפו, ובשבת הסמוכה בא להתפלל בבית-הכנסת שהיה בו הרב קוק. רימ"ח שבדבקות רבה התפלל, משך את עיניו של הראי"ה שהחל להתעניין מי האיש. במקום היה גם הרב צבי פסח פרנק שלימים נהיה רבה של ירושלים) שהציג את רימ"ח בפני הראי"ה בתור "האברך שהרי"ל דיסקין העיד עליו שהוא ילד נפלא ויודע ללמוד[18]". הרב קוק הזמין אליו את רימ"ח אחרי סעודת הצהרים של שבת, ופגישה ראשונה זו נמשכה בדברי הלכה ואגדה עם סעודת "מלוה מלכה", בהפסקות קלות לתפילות. על השפעת שהותו בתפילות חג השבועות במחיצת הראי"ה מעיד הוא עצמו: "והנה שמעתי כיצד הרב אומר "אקדמות" לפני הקהל ברטט ובבכיה - נזדעזעתי עד יסוד נפשי. מאותה שעה ואילך, דבקתי ברב באהבה עזה והייתי תלמידו וחסידו עד עולם[19]". וכך נקשרו הנפשות בקשרים עמוקים שהתפתחו עד כדי שרימ"ח ראה בהם ביטוי למיזוג אפשרי של כוחות המגלם בתוכו עוצמה עולמית וגאולית מיוחדת[20]. אף הראי"ה החשיב מאוד את הקשרים וציפה לפגשו בערגה רבה ובהשתוקקות רוחנית מיוחדת, כפי שהוא מציין באחת מאיגרותיו "נתעוררה בי אהבת ידידי הרימ"ח נ"י, ונראה שצריך רחמים והארה רוחנית". גם מבחינתו של הרב קוק אין זה סתם ידיד. במקום אחר הוא מגדיר את הרימ"ח כ"אחד השרידים אשר ה' קורא בדורנו"[21]. על התבטלותו העצמית גם בפני הראי"ה מעידים כל מכתביו האפופים מידה גדושה של ענווה והתפעלות עצומה מגודלו ומעוצמתו הרוחנית. הוא מבקש ממנו שיתפלל עליו ועל בני ביתו, הוא שולח לבדיקתו ולעיונו קטעים מהגיונותיו והערותיו שבהלכה, ומשתמש בביטויי הכנעה "כעבד נרצע לפני אדון"[22], וכאמור אינו מסכים לכינויו כתלמיד חבר או כתלמיד. נצטט להלן משפטים אחדים ממכתביו אל הרב המקובצים ב"הד-הרים": "מתענג אנוכי על מאמריו הטהורים, מתפעל הנני על עושר רוחב שכלו, וביותר מבקיאותו העצומה בכל חדרי התורה. הכותב וחותם בהדרת היראה והכבוד, קטן שאין בו דעת לשאול"[23] "ואוי למי שהעולם טועין בו, וביחוד ממ"ש (ממה שאמרו) כי הנני תלמיד חבר להדר"ג, צערתי הרבה". "אני בעניי אף כי רוב מחשבותי מתורתו של הדר"ג (הדרת גאונו) למדתי, בכ"ז מעולם לא כיניתי עצמי בשם תלמידו, כי ידעתי עוצם נוראות גדולה הדר"ג, אשר אינני כדי עדיין [24] להיקרא תלמידו, ומכל שכן תלמיד חבר.. עבדו המשתחווה מרחוק מול הדרת גאון קדושתו". ובמקום אחר הוא חותם בתואר "עבדו המסתופף בצל קדשו ומתאבק בעפר רגליו"[25]. 3. טובים מאורות בשנת תר"פ (1920) יוצאת לאור החוברת "אורות" של הראי"ה. על קטעים ממנה מוטחת ביקורת קשה ויוצא קצפם של החוגים החרדים, שבחלקה מכוונת גם נגד הרימ"ח כתלמידו. באחד הקטעים[26] מתייחס הראי"ה בחיוב ובהערכה להתעסקות של הצעירים בפעילות גופנית, שהוא מעלה את חשיבותה לדרגה של קדושה, כשמטרתה היא "חיזוק כוחם ורוחם לגבורת האומה בכללה". הרימ"ח ניצל שאלה שנשאל ע"י אייזיק בן-טובים, בעטיו של המאמר ובתגובה יצא להגנת הרב קוק, בכתב הגנה רהוט הנושא את השם "טובים מאורות[27]". רימ"ח מעלה את הדברים לרמה מיסטית ומעמיד את הצורך לבטל את הרע ולהביא לאפסיותו לא רק ע"י הכנעה, שזוהי דרך שתאמה את חיי הגולה, אלא ע"י ביטולו הגמור ושיחרורו מכל מאסר, וזאת ע"י ההכרה "שגם אותם האברים המדולדלים והמרוסקים (של ישראל) אינם רסוקים אלא מבחוץ אבל לא מבפנים".. ולהבנה הזאת מגיעים ע"י גילוי הטמירין של המגמה הפנימית שבכל התעוררות והתעוררות[28]. גם בגין לימוד הזכות על הרב קוק, יצא קצפם של הקנאים שפרסמו כתב פלסתר נגד שניהם.[29] 4. בראשות מרכז הרב ובהנהגה רוחנית אך טבעי הוא אפוא שעם ייסוד הישיבה המרכזית בתרפ"א 1921 הוזמן ע"י הראי"ה לשמש כראשה, תפקיד שהוא נשא בו במשך כשלשים שנה עד פטירתו, ואין ספק שיש לכך השפעה מכרעת בהמשך על עיצוב דרכה של הישיבה שתפסה מקום מרכזי בציונות הדתית ובחברה הישראלית מני אז ועד עתה. ערב קום המדינה נתן ביטוי לעוצמת שמחתו והתרגשותו על כך שבסדרי הטבע מתגלים סדרי הגאולה. את החלטת עצרת האו"ם על הקמת המדינה הוא מלווה בסעודת מיצוה ובריקודים, וביום הקמת המדינה הוא נסחף ברגשי התלהבות של קדושה ובירך שהחיינו בשם ומלכות על האתחלתא דגאולה. ומדי שנה נהג לקבל את יום העצמאות בסעודת מיצוה ובדברי תורה על גודל השעה ועל הציפייה לישועה. למרות עמדתו החיובית ביחס למדינה בתפיסתו הדתית, נמנע ממגעים עם ראשי ההנהגה, אך כשהדברים הצריכו את התערבותו הייתה זו בד"כ בלתי מתפשרת ביחס לעקרונות. גישתו החיובית התבטאה במיוחד בסגנון וביחס האישי. כך היה גם בעימות עם ויצמן על ההתנגדות להכניס תיקונים בסדרי הישיבות והרבנות [30] , עם הברון ג'ימס דה רוטשילד שרצה לגייס רבנים לגדוד העברי ואפילו עם בן גוריון, שעמו נדבר כחבר במשלחת רבנים שנפגשה עם ראש הממשלה ופעלה נגד חובת גיוס הבנות ובעד שחרור בני ישיבות משרות בצה"ל. בן גוריון סיפר לאחר זמן שהתרשם דווקא מדבריו של רימ"ח "שדיבר בחרדה כנה ועמוקה וללא שמץ של פוליטיקה"[31]. הצניעות, הענווה, ההתבטלות וההתבודדות שאפיינו אותו בחייו המשיכו ללוותו עד שנסתלק מהעולם כשאינו נושא בתואר רם כלשהו כיאה למעלתו בתורה ובקדושה. הרימ"ח נפטר ביום ז' בכסלו תשי"ב (6/12/1952). ב. הציונות במשנתו 1. זיקתו של רימ"ח להשקפת העולם הגאולית ולכנסת ישראל היא כל הווייתו. היא מכרעת גם בדבר חיבתו לנושאי דגלה בפועל ובכוח. הוא מאמין גדול בעוצמתה של תורת הגאולה הישראלית ועושה הבחנה חדה בינה לבין תורת חו"ל, תורת הגלות. הנהגתו בפרישות ובקדושה כוללת מימד מעשי ייחודי של הקפדה שלא לדרוך ולא לצעוד אפילו צעד אחד מחוץ לא"י. היא מתקשרת למאבקו כנגד ויתור אפילו על שעל אחד ולזעקתו כנגד הפירוד בעם. פרקי הגותו על צעדי הגאולה ספוגים השראה גדולה מרבו הראי"ה אולם הדברים מתמזגים בתוכו ובוקעים ממנו במקוריות של תוכן וצורה : "זהו התוכן הטהור שבהתעוררות הכלליות המתעורר עתה בכל תוקף … שמשתוקקים להתקרב אל כללם, לחפוץ שיהיה כלל ישראל, מלכות ישראל, מדינת ישראל וכיו"ב[32]. "ולכן מיד כשמתחילה התעוררות לבנין ארץ ישראל, מוטלת החובה לעבוד על שדה העבודה של אליהו הנביא, לאחד הבנים עם האבות והאבות עם הבנים"..[33] "הגאולה שהיא לבנים היא גם גאולה לכל המושגים בכל המובנים, ובהם גנוזים כל העניינים העתידים להתגלות, ובשביל זה הם מוסרים נפשם בעד עמנו ובעד ארצנו, וצריך לשאוב הכול מצד האור הגנוז בבנים, מצד הגאולה, שהיא הגאולה הנצחית, גאולת עולמים".[34] 2. מעבר לשימוש בשם החיבה המטפורי "הבנים" נראה שהקפדתו להשתמש בהגדרות שהן בגדר משל היא מכוונת ועקבית. התקרבות גדולה יותר אך נדירה גם היא, נמצאת בדבריו על "זמן הגאולה"[35] "שתי בשורות נדרשות, אחת לציון ואחת לירושלים. "על הר גבוה עלי לך מבשרת ציון, הרימי בכח קולך מבשרת ירושלים"… (ישעיה מ). ציון מסמלת את הצד החומרי, וירושלים את הצד הרוחני. ואם לתנועת ציון די בעליה על ההר, .. לירושלים נדרשת עבודה גדולה יותר .."לאמר לערי יהודה: הנה אלוקיכם". תנועת ציון כפי שהיא נזכרת כאן,(אגב הכתוב בישעיה), היא הצורה המפורשת ביותר במשנתו. ואפילו כאן היא מקבלת את המעמד המשני-האמצעי ולא התכליתי-הנעלה, השמור בקנאות רק לירושלים של מעלה. 3. על חריפות הדילמה הנרמזת כאן אנו עומדים מאיגרתו לראי"ה מערב שבועות תרע"ה : מכותלי מכתבו ...חזיתי לדעתו של מרן שליט"א,[36]שתקוותנו העתידה תוחל בדרך טבע, וחפצתי לשמוע דברים ברורים מאת מרן שליט"א, כי זה לא כבר כתבתי בלשון זה: "אופן גאולתן של ישראל תלוי לפי אופן הצפייה לישועה. כל מה שידעו יותר להרים את הצפייה לתכנית יותר נהדר ויותר מופלא. "כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות". כן יהיה באמת הפועל ככה. הגאולה היא התמצית והסה"כ של הצפייה, והחוב המוטל על בני הדעה שילמדו תוכן העתיד המזהיר, למען ידע לצפות אליו ולגעגע לו ושבזה יגרמו ישועות גדולות בקרב הארץ, שגם התחלת הישועה תהיה במרום העז והתפארת במלכות שמים גלויה ושלמה. שרוח ה' יחדור ויאיר כל מחשכי הלבבות, והכול ישעו אליו להשכיל כזוהר הרקיע ושלא יצטרכו לצירוף אחר צירוף. והצפייה באופן כזה, שמביא לידי תכלית כזה, מסקלת כל הייסורים והיגונים, ובוראת אך ברכה וישועה וקודש משכני עליון. - ולכן הצ…[37] אעפ"י שבכלל הביאה מרפא ברכה בכנפיה וקירבה בנים רחוקים אל אמם ואל חדר הורתם, בכ"ז עיממה מעט את זהרורית הגאולה, שאעפ"י שיש מקום הוראות בכמה סיועים לזה, בכ"ז היה תמיד חפץ עמוק בלבבות ישראל, שלא להתרצות בישועה טבעית, כ"א דווקא לאופן נעלה מהטבע, כי זה תמיד ישעם וחפצם של ישראל להשתחרר גם מהטבע עצמה. ולכן כשהגיע התנועה הזאת והתיישבה גם בלבבות התמימים, שהם פועלים הרבה באמונתם הפשוטה, התחילה הנשמה הפנימית להרגיש בכאבה. שמתוך צפייה כזו יוכל לסבב באמת תכונה טבעית. ויצא ע"ז קטגוריה גדולה מגדולה הדור, ואעפ"י שהם עצמם לא הבינו כ"כ תוכן מבוקש נשמתם הפנימית. שזו הייתה גם סיבה שלא יתקבלו דבריהם אצל הרבה מעמנו. שלו היה זה הדבר יוצא לאור, שהיו יכולים להסביר תוכן מבוקשם הפנימי, שאין זה רק נצחנות יתירה לבטל כל שאיפה חיה. אלא שזה חי וגדול מחי', היו הכול מבינים לדעיהם והיה בא הדבר לידי התתוכות לרומם את התנועה הזאת לאופן מזהיר, בכ"ז הצדיקים היחידים השרידים הרחוקים מכל קנאה ושנאה ותחרות, והאוהבים עם באמת, חזו זאת בחזון רוחם ובכל מעמקי חייהם השתדלו לבסס את העולם ולחזור את הציפייה למקום גדולתה ועם זה לא יחסר כל בה. שגם הדרישה השטחית לא תתרפה ותתחלש." - זהו מה שכתבתי אני בעניי בעזה"י. ועתה הנני לחלות פני קדשו להודיעני חוות דעתו הקדושה בעניינים אלו, להאיר עיני העוורות בכל זה. ואקווה שימלא רצוני ויקח לו מועד לשמחני בתשובת כתיבת גלילי ידיו הקדושים. הרימ"ח מבקש: א. הבהרה לאמירתו של הראי"ה שהגאולה תחול בדרך הטבע. ב. מתוך כך הוא מציג בפני הראי"ה קטע הגותי שרשם על הצפייה לישועה ומצפה לחוות-דעת הראי"ה על תוכנו. בפסקה זו הוא מדגיש כי השאיפה האמיתית לגאולה לא תוכל להתגדר בדרך הטבעית, אדרבא חייבת היא להשתחרר ממגבלותיה ולחתור אל מה שלמעלה מן הטבע. ג. כמו-כן מצפים אנו להתייחסות הראי"ה לדבריו על הסכנה שבציונות ומגמתה השלילית. תשובת הראי"ה על דבריו אלה התעכבה עד ז' בטבת תרע"ו. [38] ויש להתבונן בעניינים הכלולים בה וגם במה שהיא נמנעה מלפרט: " במושג צפית ישועה,..אין ספק שהרוממות וההשפלה של תכונת הישועה תלויה היא בעומק מחשבת הקודש אשר לאומה, המתגלה ע"י שרידיה,נושאי המחשבה של נשמת ישראל, החבויה בכל לב תמים, ומפי עוללים ויונקים ייסדת עוז ועולם הזקנה איננו כי אם מפתח ומגלה את יקרת עושר המכמנים אשר באוצר המלא ברכת ה' של עולם הילדות . ...וצביון המחשבה היונקת ממקורי הקודש העליונים מחכמת ישראל המיוחדה. הם הם המביאים את הגאולה ... וכל מרכז עבודת-קדשם היא רק אותה הצפייה התמימה , אשר אין בה מום, שרק הרום העליון של גאולה שלמה לה יאתה ". ..." חלילה לנו להשאיר את הטבע במעמדו השפל, מבלי לקשרו בקשר הקודש אשר לאור עולם שבאוצר חיים , שבו דוד מלך ישראל חי וקיים. לא חלישות כוח הוא זה מה שישועתם של ישראל היא קמעא-קמעא כי אם גבורות גבורות ... ... ממוצא דבר נבין כמה גדולה היא החששה של סכנת קציצת-נטיעות ע"י אותה צפית-הישועה, המחרפת את עקבות –משיח ה', המנתקת את הטבע וכל מסבותיה מצורת הצפייה, הנתבעת בכל חומר שאלת הדין מנפש כל חי לפני כסא משפט עליון ב"ה. " עם זאת אין להסיק מכאן כי יש להתעלם מהמתרחש בעולמנו ומההתפתחויות שבעולם שעל ידם תוכל גם-כן לצמוח ישועה. דברים מפורשים על-כך כתב הראי"ה פעמים רבות, וכדי להשלים את תיאור השקפתו נביא קטע ממאמרו על קודש וחול בתחית ישראל :[39] "...תפקיד הצופה להשתמש בכל מאורע שהוא להזהיר על תקלה ולעורר למפעל של ישועה. וכך עלינו להשתמש בכל המאורעות שבעולם, שעל ידם תוכל לבוא או לצמוח תשועה לישראל. אנו אמונים על האמונה שכל דבר שיוכל להועיל לבנין הארץ ולחיזוק האומה צפון בו דבר ה' לתחית הקודש בארץ הקודש. ...כי אי-אפשר לישועת ישראל שתהא צומחת בהצלחה אלא אם-כן תהא מעורבת הרכבה יסודית משני הכוחות, הקודש והחול". מתורף דבריו מצאנו תשובות לשאלות הרימ"ח : א. על הצפייה לישועה. אנו מבחינים בשני סוגי צפייה, האחת היא זו שממקורות הקודש של מחשבת האומה. ולעומתה יש צפייה המקצצת בנטיעות ומחרפת את עקבות משיח ה'. ב. היחס הערכי לדרך הטבע בגאולה נקבע ג"כ לפי אותו מיון, ולפיכך לא יכולה להיות זיקה שלילית כוללת אל הטבע. הצפייה החיובית מעלה את הטבע ודוחה את הגישה המשפילה ומנתקת אותו ממקור קדושתו. ג. אין הראי"ה מתייחס מפורשות לשאלה על הסכנה שבציונות. גם הוא אינו נזקק לציון שמה המפורש. בהצביעו על הסכנה שבהנמכת הצפייה הרוחנית העליונה, כבר הזדהה עם דברי הרימ"ח. אמנם אפשר להסתפק בתשובה זו ולא להרחיב את היריעה לדיון בהתעלמותו מלציין את הציונות בשמה. אלא שדברים מפורשים בסוגייה זו מצויים לרוב במשנתו. והרינו מציעים להשלים את החסר לפי מה שכתב באיגרת אל ד"ר משה זיידל [40]: " הציונות, לא תוכל למצא את מלא צדקה מפני שהיא תנועה מודרנית, מפני שלא כל מה שהוא מודרני הוא צודק. ...המעוז העולמי לעם-ישראל הוא חיי רוחו, שהתבצר בו במבטח יותר חזק מכל החומות הגבוהות אשר לכל ממלכות הגויים, והחומה הזאת, אי-אפשר שתהיה נתונה הפקר לכל הרוצה להשליך עליה אבני קלע לפרוץ בה פרצות, בצורה מוחלטת וקבועה, במערכי חייו, ובהגיונותיו הקבועים. הציונות, בתור תנועה מרקלמת את היסוד הלאומי של ישראל, היא טובה ונכונה, ויש לה אחרית ותקוה, אבל בתור משגב של האומה כולה לעולם לא תקום ולא תהיה, מפני שביסודה אינה משגת את אור הקודש של חיי העולם אשר לנשמת האומה, את רוח אל אמת אשר בקרבה.על-כן תעסוק יפה בהשטחים החיצונים של בנין האומה, ומעולם לא תגיע עד החיים הפנימיים, שבנינם עומד הוא הכן בעד עובדים אחרים, שהם לגמרי מסוג אחר, והם יצמחו דוקא, מתוך אותה "ארץ-ציה" של החרדים אשר התנגדו להציוניות באמת ואמונה, מפני חרדתם התמימה על רוח ד' על עמו על יסוד חייו." לסיום עיוננו על דבר מקומה של הציונות (או העדר המושג) ממשנתו, נראה לאמר כי הזדהותו עם התוכן הפנימי הרוחני כה עמוקה עד כדי דחיית כל סיג חיצוני העלול להרוס ולקלקל את אור הקודש הגנוז בו. הרימ"ח אינו מותיר מלכתחילה אפשרות לשילוב בין קודש לחול בסוגייה זו. לעומת זאת הראי"ה רואה תפקיד נכון וטוב גם לכתחילה לציונות בבניין האומה . וכשם שאסור להשאיר את הטבע מבלי לחברו לדרך הקודש, וכשם שאין להרפות מצפייה לישועה בגלל אלה המקצצים בנטיעותיה, כן אין לשלול את תפקידה של הציונות שאינו מעפיל אמנם אל הקודש, אך יש לו תרומה ייחודית בשטחים החיצוניים. ג.הצפייה לישועה – מקורות לרעיון רעיון הצפייה לישועה הוא הביטוי הנשגב של חזון הגאולה, הוא המתגלם בימינו ברעיון הציוני ואין לציונות מובן אחר זולתו. החותר לגאולה באופן מעשי בתקופתנו צריך להתרומם לגובה המופלא ולהציב את דרכו ואת תקוותו כחלק מתכנית המובילה אל התכלית העליונה המזהירה, כדברי הנביא מיכה:" כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות". הבה נתבונן אפוא בדברי הרימ"ח על הצפייה לישועה במקורה הרעיוני התורני וליישומו בהקשר המעשי של התחייה הישראלית בימינו. עניין נדב ואביהוא[41] בשיחותיו לספר ויקרא הוא אומר: "...דהנה יש לחקור בשורש צפית הישועה אם גילוי הישועה הוא העיקר או הצפיה לישועה היא העיקר. וצריך לומר דהצפיה לישועה היא העיקר, כמו שהישועה אין לה סוף כן הצפיה אליה היא בלתי גבולית, ועוד דבציפיה נכלל כל האין סוף והישועה בפועל אינה כי אם חלק ממנה, וככל שהישועה רחוקה יותר, הצפיה אליה גדול יותר. ... ועל כן לא רצו נדב ואביהוא בגילוי הנועם ההוא שהוא מעין הנועם של גילוי הישועה, ע"י זה יחסר ערכה של הצפיה שהיא גדולה מן הישועה עצמה, ולא חפצו בהורדת האש מלמעלה, ולכן "ויקריבו אש זרה לפני ה'", ... שכל ההתעוררות באה רק מלמטה... להגביר את הצפיה לישועה מהישועה עצמה." בעיון עמוק זה חושף הרימ"ח את המגמה הנסתרת של בני אהרון שביקשו להחזיר את השגב העל טבעי ששלט בבריאה קודם חטאו של האדם הראשון ביום השישי. היום השמיני למילואים סיפק הזדמנות יחידה במינה לגלות את המימד השמיני שהוא מעבר לשבעת הימים (מימד זהה לשבת וששת ימי החול). לשיטתם אפשר בהתערבות מלמטה להשיג את ההרגשה העילאית של הישועה ע"י הצפייה העצומה, העדיפה על השגת הישועה מלמעלה שלא דרך הצפייה. ושלא כשיטת משה ואהרון שסברו שצריך גם את גילוי הישועה עצמה. מכאן שאין מחלוקת ביניהם על נשגבות ערכה של הציפייה לישועה, והפירוד בין השיטות הוא רק עד כמה מותר וצריך למשוך את הצפייה גם כשהישועה עומדת להתרחש מלמעלה. במילי דאבות 1. בביאורו למשנה באבות[42] כתב: "... והתשוקה היא יסוד כל החיים, ולו יצוייר שיהיה קץ וסוף לסכום העליות ולפעמים מגיעים למה שחושקים – הלא היה נפסק אז מקור החיים של ההויה, יסוד עצמת חייה. וצריכים להבין כי אין קץ וסוף להעליות, והתשוקה תדירה בלי הפסק, לפי שתמיד עם ההשגה באה עוד תשוקה להשגה יותר עליונה, ולא עוד אלא שכל התכלית של איזה השגה, לתת דחיפה ותשוקה להשגה יותר גבוהה, וכן הלאה." נמצאנו למדים כי מקור החיים של ההוויה הוא התשוקה המתמדת ועולה, ולא עצם ההשגה. אינסופיות החתירה אל הנשגב היא המבטיחה את מוסריות האדם ורוחניותו. לעומת זאת, בהנחה המודעת של הסופיות יש פוטנציאל להתדרדרות. 2. בחיבורו ההגותי לשמונה פרקים להרמב"ם[43] הוא מצביע על הדרך להעצים את הזיקה בין בתשוקה להשגה: "... התשוקה האמיתית באה דוקא כשאינם מרגישים כלל שיש לו מעט או הרבה ונשארים במעמד התשוקה כלפני ההשגה, זאת היא תשוקה. ...משה רבינו נאמר עליו ויסתר משה את פניו כי ירא מהביט אל האלוקים, ובשכר זה זכה אל ותמונת ה' יביט, ודבר ה' אל משה פנים אל פנים, ולכאורה הלא מגדר האהבה להביט ולהסתכל, אבל ירא משה פן ואולי, ע"י שיזין עיניו מן השכינה ידמה לו שזה כל ההשגה שאפשר להשיג, ויעריך את ההשגה יותר מבקשת ההשגה, ויפריד בזה את השגתו ממקורה ואיבד דביקותו באלוקים חיים. ...אף גם זאת לדעת כי הדברים הנעלמים הם גם כן מושגים שמשיגים אותם, אלא שמשיגים אותם בהעלמם, והמשיגים אינם יודעים מהם, שאם היה בא לידי הידיעה היא יוצא מההעלם אל הגילוי, ובכן משיגים גם את הנעלם, בהעלם גמור, בבחינת ההשגה שלמעלה מבחינת ידיעה... והשגה זו הנעלמת הבלתי מושגה שהיא מושגה בהעלם, מגיעים אליה דוקא ע"י התשוקה והבקשה אחריה, וזהו הטעם מה שבקשת החכמה יותר גבוה מעצמיות ההשגה, מפני שע"י הבקשה משיגים בהעלם מה שההשגה בפועל בושם אופן אינה יכולה להגיע אליה." הנה למדנו כי אפילו משה רבינו שאין מי שהגיע להשגות כמוהו, לא הסתפק בהשגה עליונה שהייתה זמינה אצלו, מחשש שהיא תניא אותו מהמשך הצפייה להשגות נוספות שזו הדרגה היותר נעלה. ונסכם במסקנתו מדיון זה המפשטת את הדברים לעיקרון פידגוגי מוכר על האושר שבלמידה מתוך סקרנות: ".... ונמצינו למדים שבקשת החכמה צריכה להיות בעיקר על מה שלא יושג, כי אז בקשת החכמה היא לשם חכמה ולא לשם השגה של התפארות, ובזה גם הנעלם מושג בהעלם". ומכלל דבריו למדנו שעצם הסקרנות חשובה מפיענוח הדבר שאותו נכספים לגלות וכדי לא לאבד את הסקרנות אפשר להסתפק בידיעה מוגדרת של חכמה עליונה, שידוע בבירור כי אינה ניתנת להשגה. על מקומה של הצפייה בתחייה הלאומית 1. במושגי הזמן: התובנה שלצפייה ערך עצמי גדול אף מן הישועה, מובילה בהכרח לדעה כי מפאת חשיבותה אין לדחותה ולהחילה רק על העתיד אלא לצפות בכל העוצמה כבר בהווה. וכה כתב[44]: "הצפיה לישועה איננה רק על העתיד, אלא גם בהווה – לצפות לכל שעה שאפשר שתופיע בה הגאולה, ומבלעדי זה אין בכוח השעה ההיא שתהא מקרבת את הגאולה, ומפני זה הקץ האחרון נעלם זמנו, ... ומכאן הרעה של מחשבי קיצים, שדוחים את הצפיה על הזמן ההוא שחושבים עליו, וכל אלו שחישבו את הקץ חשבו על הבעתה ולא על האחישנה, ויש שאם הזמן ההוא באמת מסוגל לגאולה נדרש לו ביותר להגביר הצפיה עליו שמבלעדי צפיה אי אפשר שהגאולה תתגלה בו... ואם עברה השעה ולא נגאלו, אין זה אלא מכבשי דרחמנא, ואין לך רשות להרהר בזה". 2. פרט וכלל: ההתמקדות בהווה מצריכה התחברות של צדיקי הדור אל כלל ישראל, לגילוי השאיפה הפנימית הקדושה הפועמת בקרבם להתמסרות לטובתם של ישראל, ..." שהשורש הנשגב הזה של רגשת התשובה חדור עמוק עמוק בלבותיהם של ישראל המשתוקקים להתקרב אל הכלל שלהם, לחפוף שיהיה כלל ישראל ומלכות ישראל, מדינת ישראל וכיוצא בזה". מחשבי הקצים מזניחים את ההווה ומתמקדים בעתיד וזה ביטוי לרפיון במאמצים להחשת הגאולה. ערכה הרב של הצפייה לישועה הוא כשהיא מתייחסת אל הכלל בהווה. מעבר לצפייתו הפרטית של כל אדם להביט אל הפנימיות של הכלל מעבר למסכים החיצוניים שלו. כי הכתמים הנראים מבחוץ אינם מבטאים את הכלל אלא הם מצד הפרטיות שהכלל עתיד להתנער ממנה כדי להגיע לצפייה אמיתית, לגאולת אמת. צדיקי הדור, גדולי הדעה המשקיפים כך על העולם תורמים להתעלות ובהדרכת הכלל בענוה וביראה הם מתאחדים איתו[45] ומעלים אותו לרום המדרגות המצפה לו בעתיד המזהיר שבגאולה: ".... ולזאת מוטלת החובה על גדולי הדעה ללמוד וללמד את תוכן העתיד המזהיר שיהא מצפים לגאולה עליונה ונפלאה ובזה עצמו יביאו ישועות גדולות בקרב הארץ"..[46] צפייה מסוג זה החדורה בלבבות מכשירה אותם לעמידה איתנה מול האתגרים הקשים הצפויים בתהליך החתחתים של נתיב הגאולה, לקבל את היסורים והיגונות באהבה ולא להתיאש מן הצרות והקשיים כי מעבר להם מצפה העתיד המזהיר[47]. "... ועל כן זאת היא עבודת הצדיקים בעקבתא המשיחא, לגלות עומקו של החפץ הלאומי ולגשם את נפלאות מאוייו, להכתירו בכתר קדושתו... וגדולת נצחיותו".[48] ד. הצפייה הציונית 1. הצ... למרות העדרו של המושג ציונות אין ספק כי הוא מתייחס אל ההתרחשויות שבמציאות ומשבץ אותן בתפיסתו הגאולית אלא שהשקפתו בלתי מתפשרת כלל עם התופעות השליליות המצויות בתנועה הציונית. משנתו הייחודית על רעיון הצפייה לישועה מצדיקה ואף מחייבת התחברות אל ההווה כפי שהוא במציאות ובטבע. אולם הוא רואה חובה לשגבו אל העתיד המזהיר תוך כדי השתחררות מן הסיגים הדבקים לפי שעה בפרטים. בודאי שאין בחיבור זה אפילו זיק של הכרה בדרכה של הציונות המדינית הפרגמטית ולבטח לא של מובילי דרכה הרחוקים מצפיית אמת. כמי שמאמין באידיאה הנעלה של הצפייה הוא תולה את קידום תהליך הגאולה במאמץ הרוחני של צדיקי הדור ובכללם הראי"ה וגם הוא כתלמידו, להרתם לעבודת הקודש של העלאת הפרטים אל הכלל המזוכך מכל סיג, אל הזוהר הצפון בעתיד. הציונות של הרימ"ח אינה אלא הצפייה הזכה לישועה הישראלית ולגאולת עולמים. 2. למשמעות הצפייה הצפייה לישועה הינה תהליך של הזדככות מתמדת. הזיכוך גדול יותר ככל שהצפייה מבוססת על אינסופיות הישועה, כי כך המצפה משיג הזדככות בהווה שהוא היעד היותר חשוב להשגה. ובעצם זוהי עצמיות הישועה. ככל שהצפייה רחוקה ואין סופית גדלה תרומתה בהווה לעיצוב אישיותו של המצפה כבעל מידות טובות כמו ענוה צניעות ואהבה ובכך הוא זוכה לנועם הנגאלות. הדבק באמונה זו לא ייפול ברשת הייאוש כשהישועה מתמהמהת לבוא, כשם שלא ישגה באופוריה, בהתפארות סרק או בזחיחות הדעת בשעה שהצלחה מאירה פנים. האושר הנכסף של האדם המצפה לישועה אינו במחשבה שהגיע לסוף ולא בדחיקת הקץ אלא במילוי התביעה העצמית להתקדמות להשתנות מתמדת אל על, סיפוקו היותר גדול הוא הזיכוך המחודש שהוא משיג בכל שעה של צפייה אמיתית לישועה. "... היסוד הוא התשוקה והוא עצמו גם הנצחון היותר מזהיר, אבל ההתעניינות דרושה בעיקר לאמץ את הרצונות והתשוקות שיזהירו ביתר זוהר ויופי יותר נהדר, ועוז ואומץ והכבוד מוכרח לבוא"[49]. 3. הערה לסיום על השיטה דרך זו של אי הכרה מוחלטת בסיגים המתלווים לתופעות שניתן למצוא את זיקתן אל הקודש, ובמיוחד ביטול השימוש בהגדרת החול שלהן, שיטה היא במשנת הרימ"ח. הזכרנו במבוא את הגנתו האמיצה על הראי"ה ששיבח את ההתעמלות באורות התחייה ל"ד. עיון בכתב ההגנה "טובים מאירות", חושף בפנינו עיון עמוק המכוון להביא להתעלות של ההכשרה הגופנית אל מימד הגבורה המזהירה במעלות הקודש, תוך התעלמות מהמושג הנפוץ: ההתעמלות: "... וע"כ אנו רשאים להבין ממה שהוא מבחוץ את המגמה שבהחפץ הפנימי של התעמולה להעמיד בנים אמיצים לאומה, שמכיון שבא גם מצד התמכרות לכלל ישראל היא מסמנת לנו את עוז הגבורה, גבורת הקודש של בשר ורוח, העומדת אחר כתלנו וקוראת אלינו להתלבש בה ולהתאזר בהוד תפארתה שנהיה גבורי כח עושי דברו". [1] הרב צבי יהודה הכהן קוק להלן: הצבי"ה, עורך, הד הרים מרחשון תשי"ג בסיוע מוסד הרב קוק, ירושלים. מהדורה שניה מתוקנת ומשוכללת תשל"א, ירושלים. איגרת כ"ז עמ' נ"ט-ס"ב. [2] הד הרים, הקדמת הצבי"ה: למען הורנו. [3]המושגים: שימוש ויציקת מים, מגדירים זיקה של תלמיד מובהק לרבו בלשון חכמינו. [4] הראי"ה, איגרות א', מוסד הרב קוק ירושלים תשכ"ב, עמ' עז. [5] שם, שם, שסח. [6] שם, איגרות ב', מוסד הרב קוק, ירושלים תשכ"ב, עמ' 13. [7] כעדות בנו הצבי"ה קוק בהצפה מיום ט"ז בכסלו תשי"ב (14/12/1951) המובאת גם בספרו לנתיבות ישראל ב', י"ד-ט"ו. [8] אילן היוחסין של המשפחה נדפס בפתח הספר "הוד תהילה" לר' אליעזר צבי חרל"פ, דודו-זקנו של הרימ"ח, שהיה רב בעיר מזריטש. בחיבוריו: עטרת צבי - וארשה תרנ"ז (1897). מגדנות אליעזר - וארשה תרנ"ה (1895). הוד תהילה - ורשה תרנ"ט (1899). וע' אנציקלופדיה לציונות דתית (אצ"ד) כרך ג' ירושלים תשל"ג (1973), וכן אנציקלופדיה עברית (א"ע), ערך חרל"פ. [9] ר' הקדמתו ל"בית זבול", א' (ב"ז 1) עמ' ו'. (ירושלים, 1942). [10] שם, שם, (ההדגשה שלי). [11] נולד בת"ר (1840) בחברון, נפטר בי"ד אלול תרס"ו (22/8/1906), בעל "ציץ הקודש" שנערך לדפוס ע"י רימ"ח. [12] וסיפר לי ר' יוסף דוד זאב ח' (בן הרימ"ח), שהרב סלנט היה מתפאר בו עוד בצעירותו, ובכל הזדמנות שנקרו לו אורחים חשובים ב"עץ חיים", היה מוציא אליהם את הרימ"ח שיפגין ידיעותיו לידם ויענה לשאלותיהם. [13] כמו כן למד בתקופה זו אצל ר' זלמן בהרן: ר' "המודיע" ח' כסלו תשי"ב (7/12/1951). [14] ירושלים תרס"ז (1907). [15] ירושלים תר"פ (1920). [16] ר' ש' דון יחיא בס' אנשי תורה ומלכות, ת"א תשכ"ז 1967 עמ' 21 וכן ש' קורא בהצפה הנ"ל. [17] לפי הפירסומים על קבלת הפנים, הראי"ה נכנס לתפקידו בשבת פרשת במדבר לסדר: "איש, ראש לבית אבותיו", החלה בסוף אייר. [18] זאת שמעתי מפי בנו הר' יוסף דוד זאב ח'. וראוי לזכור שרימ"ח היה רק בן 15 שנה בפטירת רי"ל דיסקין" וכן שבתרס"ד (1904) היה בן 22 בלבד. [19] שיחות הראי"ה עמ' של"ג. והרצי"ה קוק כתב במאמר שפירסם בהצפה ביום השביעי לפטירת הרימ"ח כי עוד קודם לכן התוודע הרימ"ח לדמותו עפ"י דברים שבכתב שקרא ב"עיטורי סופרים" וב"שדה חמד". והנה כי-כן מגדיר רימ"ח את עצמו כתלמיד, ואין לפרש את הסתייגותו בעניין זה (ר' ה"ה ח') אלא מטעמי ענווה. [20] הד הרים (ה"ה) ע', וכן שם, סו': ומכיוון שהעולם לקוי לסיבת אי-התחברותנו למקום אחד". [21] איגרות הראי"ה 4 בעריכת הרב י' פילבר, ירושלים התשד"ם (1984), א' ס"ו אמנם ההקשר שם מחייב את התקשרותם יחד, כי הוא מגן על הרימ"ח שהותקף יחד אתו ע"י הקנאים, אך בכ"ז תואר נשגב כזה אין הרב קוק מעניק לאיש, (ראה להלן "טובים מאורות"). [22] הדברים אמורים בסוף תרע"א, ור' איגרות ב',מד . והרצי"ה קוק השוה את הידבקותו בראי"ה ליחס שבין ר' חיים מוואלוז'ין אל הגר"א, ש"הודיע כי לא הגיע לדרגה זו להיות רשאי באמת להיקרא בשם תלמיד של רבו הגר"א". לנתיבות ישראל ב, ט"ו. [23] ה"ה ח', (ההדגשה שלי). [24] שם, י"א (ההדגשה שלי). [25] שם, ט"ז, והדברים אמורים בחודש מנ"א תר"ע יולי 1910. ומעניין לציין שיחס דומה אנו מוצאים אצל ר' חיים מולוז'ין. וע' שאר ישוב כהן פרקים בתולדות הישוב היהודי בירושלים חלק א', ירושלים תשל"ג 1973 עמ' 237 - 250. [26] אורות, הרב א.י.הכהן קוק (או"ת), ירושלים תר"פ 1920 דף פ', והוא פר' ל"ד מהחלק הנקרא "אורות התחיה". על התגובות הקשות שזה עורר בחוגים החרדים ר' ר' ש"ץ "מולד" תשל"ד 1924 עמ' 257. קשה בכולם היה כתב פלסתר שחיבר עקיבא פרוש נגד הראי"ה שאליו הצטרפו הרבנים זוננפלד ודיסקין המכנים את הרב קוק "מגלה פנים בתורה שלא כהלכה"… [27] מצורף לספר ממעייני הישועה במהדורת תשל"ז 1977 (מ"מ 3 ומ"מ 6 הכרוכים יחד). [28] שם, עמ' 9. [29] הרב קוק חס על כבוד ידידו הרימ"ח והצטער שתקפוהו. באיגרות א' ס"ו - בכרך הרביעי - הוא מתאר את הקנאה על כס הרבנות, שהייתה הרקע למחלוקת, ואת הרימ"ח הוא מעטיר בתואר מיוחד: "ידיד נפשי הגאון הצדיק רימ"ח שליט"א, שהוא אחד השרידים אשר ה' קורא בדורנו" והשוה שם איגרות א' צ"ט. [30] ר' במכתבו לראי"ה, (ה"ה, פ"א), וראו, מ' פרידמן שם. [31] ר' דון יחיא, 46. [32] מ"מ ג', לחם אבירים, מג. [33] מ"מ ו', מעיני הישועה, מג. [34] שם, שם, נו'. [35] שם, שם, צב [36] ה"ה, ס-סא. וראו מ"מ ו, ס"ה [37] ולכן הצ...(=הציונות) אינה נכתבת במפורש. ואמר לי נינו, ר' אברהם זק"ש האוצר את כתביו, כי גם בכתב-היד לא נרשמו האותיות החסרות ובמקומן רשם 5 נקודות..... [38] ראו איגרות ג' יט. [39] ראו מאמרי הראיה א' ירושלי התשד"ם 257-9 [40] ראו איגרות ג' קנו-קנט.(ההדגשות שלי) [41] מי מרום י, פרשת שמיני, הוצאת בית זבול ירושלים, תשנ"ז, לא-לב [42] מי מרום ב, לפר' ג משנה ה', בית זבול ירושלים, תשמ"ו, קמח-קנא [43] מי מרום א, שם תשמ"ב, פרק שביעי סעיף ה, קלד-קלט [44] במי מרום ג, (=לחם אבירים) פרק יז, מב-ג, ובמי מרום ו' פרק א', יא-יב. [45] שם, שם יד [46] שם, שם צא [47] שם שם קפז [48] שם שם שלג [49] ממכתבו אל בנו זבולון חרל"פ ימים כב' בסיון תרפ"א מכתבי מרום כד'. בהוצאת בית זבול ירושלים תשמ"ח.