משפחת חרלפ : עבר , הווה ועתיד
  www.charlap.022.co.il
נסיכות בני דוד חרלפ
יום ו', ל’ בתשרי תשע”ח
    צור קשר  |  אודות  
הרב חרלפ היה מהרבנים הראשונים ומהבודדים שהתייחס מבחינה רוחנית לטבח ושואת יהודי אירופה . במאמר שלפנינו כותב הרב אורי פיש על  פרדיגרמת המעבר בין גלות לגאולה ועל גאולת הפרט ועל גאולת הכלל , ששתיהן מהוות את הרקע  הן לנסיבות של שנאת היהודים והן לרקע של התנוצצות כוחות הגאולה בימים אלו של עקבתא דמשיחא .
00:56 (03/06/09) גדעון חרלפ

 "ד ט"ו טבת תשס"ח הסבריו של הרב יעקב משה חרל"פ לשואה   הרב אורי מאיר פיש   במאמר זה אנסה לנתח בקצרה של גישתו של הרב יעקב משה חרל"פ להבנת אירועי השואה. מאמרנו יתחלק לשני חלקים עיקריים: בחלקו הראשון של המאמר נסכם בקצרה את הסברי של הרב חרל"פ לשואה, כפי שהם מופעים בחמישה מקורות. שלושה מן המקורות הם מאמרים מתוך ספרו "ממעייני הישועה" והם המאמרים "סודה של תקופת המעבר"[1], "בחינת שתיקה"[2] ו"תוכן עקדת יצחק"[3]. שני המקורות הנוספים הם איגרת אותה כתב באוקטובר 1946 לידידו ברוך דובדבני בהיותו במחנה עקורים איטלקי[4], וכן מאמר בשם "לעת דודים" אותו פרסם בשנת תש"ח[5]. בחלק השני של המאמר ננסה לבסס את טענתנו כי הרב חרל"פ החיל על הבנת השואה קטגוריות חשיבה של רבו הרב אברהם יצחק הכהן קוק, אשר נפטר לאחר עליית הנאצים לשלטון ולפני מלחמת העולם השנייה, בספטמבר 1935. חלק א'- עיקרי הסבריו של הרב חרל"פ לשואה 1.      פרדיגמת "סוד תקופת המעבר" הבנתו של הרב חרל"פ את משברי תקופתו בכלל, ואת משבר השואה בפרט, יונקת מעיקרון בסיסי אחד והוא שישנו קשר בלתי ניתן לניתוק בין ישראל ובין האל. כך למשל פותח הרב חרל"פ את מאמרו "סודה של תקופת המעבר": "הבחירה אשר בחר ה' בעם קדשו, ואשר עם קודשו בחרו בו ית"ש 'כי יעקב בחר לו יה ישראל לסגולתו', הן בחירות נצחיות- ולא יבוא בהם שום שינוי חלילה". עיקרון זה משפיע על הצורה בה הרב חרל"פ מנתח תופעות הנראות במבט ראשון כמבטאות נתקים ומשברים בקשר בין ישראל לאל. משברים אלו יכולים לבוא לידי ביטוי או מצד עזיבה המונית של רבים  מישראל את הדת, או מצד מה שנראה כעזיבת האל את השגחתו על ישראל. לשיטתו מה שנראה לכאורה כנתק ומשבר בין ישראל לה' אינו ביטוי לנתק פנימי (אשר כאמור בלתי אפשרי), אלא הוא ביטוי למשבר שנוצר מאי התאמה בין עוצמת הקשר הפנימי, ובין המציאות החיצונית שאינה עדיין בדרגה מספיקה להכיל עוצמה זו. משום כך באופן פרדוכסאלי משברים חיצוניים עלולים להתעורר דווקא מעליה מהירה בעצמת הקשר הפנימי בין ישראל ובין האל. הסיבה לכך היא שלמציאות החיצונית הטבעית דרוש זמן רב יותר להתרומם מאשר למציאות הפנימית הרוחנית שהתרוממה במהירות, וממילא הפער בין עוצמת הקשר הפנימי ובין המציאות החיצונית גדל באופן זמני- פער המוביל למשבר זמני. תקופה זמנית זו נקראת על ידי הרב חרל"פ "תקופת המעבר". בכדי להמחיש את הצורה בה מבין הרב חרל"פ את משבר "תקפת המעבר" ניתן להמשיל משבר זה ל"משבר גיל ההתבגרות" הפוקד מתבגרים רבים. "משבר גיל ההתבגרות" אינו נובע מירידת היכולות הפנימיות של המתבגר, אלא אדרבא דווקא מחיזוק עוצמת היכולות הקוגניטיביות והנפשיות הפנימיות. דווקא חיזוק היכולות הפנימיות גורם למשבר אשר נגרם מהתמוטטות סכמות החשיבה והזהות הילדותיות, כאשר עדיין לא עבר זמן מספיק בכדי שיתגבשו סכמות חשיבה וזהות בוגרות. באותו מידה שאין לראות את ההתבגרות במהותה כנסיגה בהתפתחות האדם על אף המשברים המלווים אותה אלא כעלייה, כך אין לראות את "משבר תקופת המעבר" כנסיגה לגבי היחס הפנימי  בין ישראל לה' אלא כעלייה. לשיטתו של הרב חרל"פ משברים הנובעים מעלייה פנימית שכיחים מאוד במיוחד בתקופתנו, משום שאנו מצויים בתקופת "עקבתא דמשיחא" (פעמי המשיח), בה עוצמת הקשר בין נשמות הפרטים ובין האל גדלה במהירות ולאנשים נשמות גבוהות במיוחד ("נשמות התוהו"). 2.      הסבר משבר החילון בתקופתנו כחלק מפרדיגמת "סוד תקופת המעבר" פרדיגמת "סוד תקופת המעבר" משמשת את הרב חרל"פ להסבר שני משברים מרכזיים אשר קרו בתקופתו ביחס בין ישראל ובין האל. המשבר הראשון אליו מתייחס הרב חרל"פ הוא משבר החילון המבטא לכאורה ניתוק קשר בין יהודים רבים ובין ה'. הרב חרל"פ מסביר לשיטתו כי עזיבת הדת נובעת דווקא מגדולת נשמות האנשים בתקופתו, אשר מרגישים שאינם יכולים להביא את גדולת הכיסופים שלהם לאל לידי ביטוי בדת הממוסדת: "וגם ההליכה אחורנית, היא הירידה והשקיעה, איננו בבחינת בחילה בקודש חלילה, אלא שגם היא באה בעיקר לרגלי הסילודים שבפנימיותם הם מסלדים את פני ד', ומתוך זה יש שהגוף שאינו יכול להימשך כליל אחר הבהקת הנשמה הוא נרתע לאחור נחלק ונתקל..."[6]. 3.      הסבר משבר השואה כחלק מפרדיגמת "תקופת המעבר" משבר משמעותי נוסף אותו מסביר הרב חרל"פ על ידי פרדיגמת "סוד תקופת המעבר" הוא השואה. הרב חרל"פ מסביר במאמרו "לסוד תקופת המעבר" שהמוות בשואה נבע מרצון פנימי עז של היהודים להתקרב לאל מעבר למוגבלויות של המציאות, עד כדי ניתוק מכבלי העולם הזה ומוות. הרב חרל"פ משווה זאת למיתתם של נדב ואביהוא בני אהרן, אשר מתו על פי התורה ב"קרבתם לפני ה'", ועל פי מדרש חז"ל כוונת הפסוק היא שהם מתו דווקא בגלל גודל ערגתם להתקרב לה', ערגה אשר הייתה מעבר למידה שהעולם הזה יכול היה להכיל. במאמרו "לעת דודים" מוסיף הרב חרל"פ נדבך נוסף כאשר הוא מסביר כי הצורך להגיע להתאמה של המציאות האידיאלית למציאות הטבעית אינה רק כורח המוביל למשברים, אלא יגרום לכך שכאשר תיווצר התאמה כזו הגאולה תהיה עמוקה יותר ותאפשר הכרה של אור ה' גם בטבע עצמו.   במאמרים "בחינת שתיקה" ו"תוכן עקדת יצחק" וכן באיגרתו מגדיר הרב חרל"פ את אי ההתאמה הרוחנית שבבסיס משבר השואה קצת אחרת. כאן אין הפער מנוסח כפער בין ה"פנימי האידיאלי" ובין ה"חיצוני המוגבל", אלא כפער בין ה"רצון הפרטי האינדיבידואלי" ובין "הרצון של הכלל ושל ה'". לשיטתו עליית דרגת נשמות ישראל בתקופת "עקבתא דמשיחא" בא לידי ביטוי בין השאר בכך שישנו קישור טבעי חזק יותר בין היהודי הפרטי ובין כלל ישראל. על סמך תובנה זו מציע הרב חרל"פ שני הסברים נוספים לשואה. על פי ההסבר ראשון קישור טבעי זה בין האדם הפרטי לכלל ישראל גרם להתרבות גילויי האנטישמיות, מפני שעתה הגויים מזהים בכל יהודי פרטי ביטוי חזק יותר לעם היהודי כולו. על פי הסבר נוסף בהתאם לחיזוק הקשר הטבעי בין הפרט לכלל כך גם הדרישה המוסרית מכל יהודי לבטל רצונו בפני הרצון הכללי גדלה, דרישה אשר הובילה לכך שבתקופת הגאולה מידת הדין תקיפה יותר על כל מי שאינו מבטל רצונו לכלל. מבחינה זו יש בשואה אלמנט מסוים של צירוף מי שאינו ראוי לגאולה ועונש. על פי תפיסה זו בכדי למנוע אסונות נוספים דומים בעתיד חובה על היהודי הפרטי לבטל כמה שניתן את רצונו לרצון הכלל. הרב חרל"פ מונה שלוש דרכים לעשות זאת: שתיקה וקבלת ייסורים באהבה, מסירות נפש (בדומה לעקדת יצחק), ועשיית המצוות לשמה ללא שום אינטרס פרטי (בין חומרי ובין רוחני).   באיגרת קל"ח ובמאמר "לעת דודים" מוסיף הרב חרל"פ הסבר נוסף לשואה אשר שונה באופן מהותי מהתייחסויותיו הקודמות. על פי הסבר זה השואה נובעת לא רק מגורמי התעלות המובילים באופן עקיף למשבר ("הצללים הגבוהים"), אלא גם מפעילות ישירה ומכוונת של כוחות הטומאה והרוע, המנסים להתנגד באופן נואש לגאולה המתקרבת ("הצללים הנמוכים"). הרב חרל"פ מוסיף שכאשר כוחות הרוע רואים את הרעות הנגרמות מ"הצללים הגבוהים" הם חושבים שאין הם צריכים לפעול, משום שמזהים בטעות את הרע כתוצאה של פעילות "הצללים הנמוכים". מסיבה זו באופן פרדוכסאלי הרעה הנובעת מ"הצללים הגבוהים" מבטלת את פעילות כוחות הרוע הישירים אשר עלולים היו לעקב את בוא הגאולה, ובכך מקרבת באופן עקיף את הגאולה.   לסכום הסבריו של הרב חרל"פ לשואה הם: עליית נשמות ישראל גרם להם לערוג למציאות שמחוץ לגופם ולמוות. חלק מרצון ה' שהגאולה תבוא בדרכי הטבע הכוללים משברים כדי שהתגלות הגאולה תרומם אף את הטבע. עליית נשמות ישראל הגביר האנטישמיות משום שכל פרט נתפס כמבטא את הכלל. עליית נשמות ישראל הגביר את מידת הדין על מי שאינו מבטל רצונו בפני הכלל. מלחמה אחרונה של כוחות הרוע בניסיון נואש לעצור את הגאולה. חלק ב- ניתוח גישתו של הרב חרל"פ לאור שיטתו של  הרב אברהם יצחק הכהן קוק רבו של הרב חרל"פ ומי שהשפיע עליו רבות היה הרב אברהם יצחק הכהן קוק. הרב חרל"פ פגש לראשונה את הרב קוק כאשר הרב קוק הגיע ליפו, ומאז הפך להיות תלמידו בלב ובנפש. הקשר הנפשי העז בין הראי"ה קוק לתלמידו בא לידי ביטוי, על פי עדותו של בנו הרב צבי יהודה קוק, עד כדי כך שמילותיו האחרונות של הראי"ה לפני פטירתו היו "רבי יעקב משה...". לאחר פטירתו של הראי"ה קוק, מונה הרב חרל"פ לראש ישיבת "מרכז הרב", הישיבה אותה הקים הראי"ה ואשר עמד בראשה עד יומו האחרון. הרב קוק נפטר כאמור בספטמבר 1935, ומשום כך לא יכול היה להתייחס לעיקרה של השואה שארעה רק מאוחר יותר. עכ"פ לטענתנו הרב חרל"פ ביסס את עיקר ניתוחו לשואה בעיקר על קטגוריות חשיבה מרכזיות במחשבתו של רבו, אותן הכיל רבו על מקרים דומים. בחלק זה ננסה להתחקות אחר מקורם של קטגוריות החשיבה בהם השתמש הרב חרל"פ להסביר את השואה כבר בתורתו של רבו, הרב קוק. 1.      קשר בלתי ניתן לניתוק בין נשמת כלל ישראל ובין האל כאמור על פי הרב חרל"פ הקשר בין עם ישראל ובין האל הוא קשר טבעי ובלתי ניתן לניתוק. עיקרון זה הוא עיקרון בסיסי ביותר גם במחשבתו של הרב קוק, ואנו נביא לכך רק ציטוטים ספורים: "ישראל מספרים תהילת ה', כוח גבורה העליונה, במלוא תפארת מעשיו בכל מקומות ממשלתו, מעולם ועד העולם, ומרומם על כל ברכה ותהילה, זהו גורל ישראל… וידיעתו זאת היא תכונת רוחו מורשת אבותיו והכרתו הפנימית חודרת בו בכל לב ובכל נשמה…"[7] (ההדגשה שלי). "מרכז החיים של נשמת ישראל במקור הקודש היא. דרך אמת ואמונה נולדנו, ובה אנחנו מתגדלים. האחדות שוכנת בנו ואור ד' אחד חי בקרבנו…"[8]. "ידע הדר"ג ששני דברים עיקריים ישנם שהם יחד בונים קדושת ישראל וההתקשרות האלקית עמהם. הא' הוא סגולה, כלומר טבע הקדושה שבנשמת ישראל מירושת אבות... והסגולה הוא כוח קדוש פנימי מונח בטבע הנפש ברצון ד' כמו טבע כל שדבר במציאות שאי אפשר לו להשתנות כלל..."[9]. 2.      אנו חיים בתקופת הגאולה ההנחה כי אנו נמצאים בתקופת הגאולה עליה נסמך הרב חרל"פ היא מרכזית בתפיסתו של הרב קוק. אנו נסתפק כאן רק בציטוט אחד: "כן אתחלתא דגאולה ודאי הולכת ומופיעה לפנינו, אמנם לא מהיום התחילה הופעה זו, רק מאז התחיל הקץ המגולה להיגלות מעת אשר הרי ישראל החלו לעשות ענפים ולשאת פרי לעם ישראל אשר קרבו לבוא..."[10]. 3.      משבר תקופת הגאולה מפני עליית הנשמות כאמור, על פי הרב חרל"פ בתקופת הגאולה הקשר הפנימי בין נשמות ישראל לאל חזק יותר. הפער שנוצר בין גודלם הפנימי של הנשמות בתקופת הגאולה ("נשמות התוהו") ובין המציאות החיצונית יוצרת משבר זמני המכונה בפיו "סוד תקופת המעבר". גם אצל הרב קוק אנו מוצאים כי בתקופת הגאולה הקשר הפנימי בין נשמות ישראל לאל חזק יותר, וכי עלייה זו יכולה להוביל למשבר זמני. כך למשל במאמר של הרב קוק אשר לו קרא "לתקופת המעבר" (ביטוי אם כן שהרב חרל"פ לקח מהרב קוק): "כל מה שהעולם מתבסס ורוח האדם מתפתח בקרבו, רואים אנו את החיים עוברים מן המצב האינסטינקטיבי אל מצב ההכרה... במקום שמתפתח השכל השופט המבחין את ערך הקיום לא בהכרעה טבעית כי אם בשפיטה שכלית תכף ומיד שלטונה של הנטייה הטבעית מתחלש... מפני זה שעדיין איננו מספיק להכריע ולהורות בתוקף את דרך החיים הרושם השלילי של סתירת המצב הקודם כבר נגלה וניכר... כך הוא גם בנוגע לקיום הדת והאמונה באנושיות הכללית... וכך הוא גם ביחס ליהדות..."[11].   מעבר לכך הביטוי "נשמות עולם התוהו" המופיע באיגרתו של הרב חרל"פ כנשמות התקופה שלנו אשר אין המציאות יכולה להכיל את גודלם גם הוא כבר קיים אצל הרב קוק: "ההדרכה הרגילה של תום ויושר בשמירת המידות הטובות וכל דת ודין זהו עניין תהלוכות עולם התיקון וכל התפרצות מזה בין מצד קלות דעת והפקרות ובין מצד עליית דעת והתרוממות הוא מעניין עולם התוהו... נשמות דתוהו גבוהות הן מנשמות דתיקון. גדולות הן מאוד, מבקשות הן הרבה מן המציאות, מה שאין הכלים שלהם יכולים לסבול. מבקשות הן אור גדול מאוד, כל מה שהוא מוגבל מוקצב ונערך אינן יכולות לשאתו... מתגלות הן בעדי הפנים שבדור"[12]. 4.      פרדיגמת "סוד תקופת המעבר" כיכולה להסביר את תופעת החילון בדומה לרב חרל"פ גם אצל הרב קוק הסבר החילון על ידי פרדיגמת "תקופת המעבר". כך למשל במאמרו המפורסם "מאמר הדור" כותב הרב קוק: "חלק גדול מהדור הצעיר איננו חש כל כבוד לכל מה שהורגל לא מפני שאופלה נפשו לא מפני שנשפל מאותו הגבול שהחוק והמשפט עומדים עליו בדעה ההמונית הרגילה כי אם מפני שעלה עד המקום שלפי אותו הצביון שהורגל בו עד כה שיביט לע ידו על החוק והמשפט על המסורת והאמונה בכלל... 'הועם זהב ושונא הכתם הטוב' עד שנדמה לו שהכל הוא שפל הרבה מערכו. הוא נתגדל ועלה בפעם אחת... ולא יוכל לעמוד בשפל"[13]. 5.      חיבור הנשמות הפרטיות לרצון הכלל בתקופת הגאולה הרעיון כי בתקופת הגאולה ישנו קשר טבעי חזק יותר בין נשמות הפרטים ובין נשמת כלל ישראל גם הוא כבר מופיע ברב קוק: "הנפש של פושעי ישראל שבעקבתא דמשיחא אותם שהם מתחברים באהבה אל ענייני כלל ישראל לארץ ישראל ולתחיית האומה היא יותר מתוקנת מהנפש של שלמי אמוני ישראל שאין להם זה היתרון של ההרגשה העצמית לטובת הכלל ובניין האומה והארץ. אבל הרוח הוא מתוקן הרבה יותר אצל יראי ד' ושומרי תורה ומצוות..."[14].    כך גם הרעיון כי ניתן לראות את השואה כעונש על חוסר חיבור למאמצי הכלל יש לו שורש בהגותו של הרב קוק. בדרשה שנתן הרב קוק בראש השנה תשל"ה (1935) בחורבת רבי יהודה החסיד בעיר העתיקה בירושלים הוא קבע כי עליית הנאצים לשלטון יש בה איתות אחרון מה' שיש להצטרף למאמצי גאולת הכלל ולעלות לארץ ישראל. כמו כן הרב קוק והזהיר מפני השלכות איומות אם היהודים לא יקשיבו לאות זה: "אבל- פה פרץ הרב בבכי- יש שופר של בהמה טמאה- שונאי ישראל תוקעים באזני העם וקוראים ליהודים לנוס כל עוד נפשם בם ולעלות לארץ ישראל. אויבים מכריחים אותם להיגאל, מתריעים בתרועות מלחמה ומרעישים ברעש של צרות ויסורים, ואינם נותנים להם מנוח. שופרות של חיות טמאות נעשות לשופרו של משיח... ומי שלא שמע לקול השופר הראשון, ואף לקול השופר השני לא שמע, שומע בעל כרחו בקול השופר האחרון... אולי על שופר זה אין לברך- 'אין מברכין על כוס שלח פורענות'..."[15].   6.      עלייה רוחנית כהסבר אפשרי למוות עלייה רוחנית גבוהה כהסבר למוות (אותו הביא הרב חרל"פ כאחר ההסברים לשואה) קיים אף הוא כבר ברב קוק. הרב קוק מפרש את הגמרא המדברת על מיתתו של דוד המלך ושם הוא אומר: "הסיבה המוכנת להביא תא קץ חיי הגוף למשיח ד', היא נטתה את ליבו הפעם לעיונים יותר רחבים שהבית כמו צר להם... בזה אומנם סליק בדרגא, התעלה והתעלה מעיון לעיון מהשגה להשגה עד בואו למקום עיון כזה למקום רוויות דשן ועדן אלקי, עד שכוחות הגוף החלשים לא היו יכולים להחזיק עוד את הנפש השואפת לצאת ממסגרה..."[16].      אם כן נדמה כי עיקרי קטגוריות החשיבה על פיהם ניתח הרב חרל"פ את השואה יסודם כבר בתפיסתו של רבו, הרב קוק.   על כל פנים נראה להעיר כי הסברו הצדדי של הרב חרל"פ לשואה כנובעת ממאבק אחרון של כוחות הרוע אשר מנסים למנוע את הגאולה הקריבה ("הצללים הנמוכים") אינו מופיע למיטב ידיעתי בתורתו של הרב קוק כהסבר למשברים אחרים אותם הוא חווה. אם כן ניתן לומר בזהירות כי השימוש בעיקרון זה על ידי הרב חרל"פ מהווה שינוי מסוים בקטגוריות החשיבה של רבו.   סיכום עיקר הסבריו של הרב חרל"פ לשואה סובבים סביב העיקרון כי זהו משבר הנובע מגדילת עומק הקשר בין עם ישראל ובין האל, אשר גורמת מסיבות שונות למשבר זמני ("הצללים הגבוהים"). הסבר צדדי לשואה הוא שזהו מאבק ישיר של כוחות הרוע המנסים למנוע את הגאולה המתקרבת ("הצללים הנמוכים"). במאמרנו הדגמנו כיצד קטגוריות החשיבה שבבסיס הסבריו המרכזיים של הרב חרל"פ היונקים מרעיון "הצללים הגבוהים" קיימות כבר אצל רבו הרב אברהם יצחק הכהן קוק. כמו כן העלינו כי יתכן כי הסבר המשבר על פי "הצללים הנמוכים" מהווה שימוש בקטגוריית חשיבה שרבו לא השתמש בה להסבר משברים אותם הוא חווה, ומבחינה זו מהווה שינוי מסוים בקטגוריות החשיבה של רבו. [1] חרל"פ הרב יעקב משה, ממעייני הישועה, ירושלים תשל"ז, עמ' קט"ו- קי"ח [2] שם עמ' קע"ג- קע"ד [3] שם עמ' ר"ה. [4] איגרת קל"ח. [5] יעקב משה חרל"פ, "לעת דודים", סיני, 11 [405] (טבת תש"ח), עמ' 138- 126. [6] שם עמ' קט"ז. [7] קוק הרב אברהם יצחק, אורות, ירושלים תשס"ה, עמ' י"ח. [8] שם עמ' כ'. [9] קוק הרב אברהם יצחק, אגרות הראי"ה, ב', ירושלים תשנ"ב, עמ' קפ"ו. [10] שם, ב, עמ' קנ"ה. [11] קוק הרב אברהם יצחק, מאמרי הראי"ה, ירושלים התשד"ם עמ' 29- 30. [12] קוק הרב אברהם יצחק, אורות, ירושלים תשס"ה, עמ' קכ"א- קכ"ב. [13] קוק הרב אברהם יצחק, אדר היקר, ירושלים תשמ"ה, עמ' ק"ט [14] שם 12, עמ' פ"ד. [15] נריה הרב משה צבי, מועדי הראי"ה, בני ברק תשנ"א, עמ' ע"ב. התיאור מבוסס על רישומים של מאיר מדן וברוך דובדבני שנכחו באירוע. [16] קוק הרב אברהם יצחק, עין אי"ה שבת, א', ירושלים תשנ"א, עמ' 93.